החלטה בתיק עמ"מ 2162/13

ערעור הסנגוריה נגד החלטת ביהמ"ש קמא לאשר את הארכת מעצרו המנהלי של המערער למשך שישה חודשים ועד ליום 26.3.14.

בבסיס הארכה זו, קביעת המפקד הצבאי כי המערער הינו פעיל חמאס המסכן את ביטחון האזור.

החלטת ביהמ"ש קמא

בהחלטתו, המאשרת את הארכת המעצר, עמד ביהמ"ש על המידע המודיעיני ועל הסכנה החמורה והמוחשית לביטחון האזור העלולה לנבוע משחרור המשיב. על רקע זה, הגיע ביהמ"ש למסקנה כי, גם בהתחשב בעובדה שהמערער ישהה במעצר בתום תקופת הצו כשנה ואף בשים לב למצבו הרפואי, יש לאשר את הצו כאמור. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי ככל שתעלה נסיבה רפואית יוצאת דופן המצדיקה שינוי בהחלטתו, יוכלו הצדדים לפנות בבקשה לעיון חוזר.

הערעור ותשובת התביעה

בערעור, מעלה הסנגור מספר טענות במישור העקרוני ובמישור הפרטני. ראשית, טוען הסנגור כי ביהמ"ש נדרש היה לבחון את המידע באופן בלתי אמצעי, תוך שמיעת המקורות בעצמו ולא להסתפק בסיכום והערכת הדברים על ידי שירות הביטחון הכללי. שנית, סובר הסנגור כי ביהמ"ש שגה כשלא מסר להגנה פירוט בדבר טיב המידע החסוי. הסנגור מדגיש כי נקבע בעבר שהעובדות המפורטות בפרפראזה הגלויה שנמסרה לו אינן עומדות בבסיס המעצר. מעבר לכך, מציין הסנגור  כי מרשו מעל גיל 50, אדם מוכר בסביבתו, הסובל ממחלה קשה מזה מספר שנים. הסנגור מוסיף כי המערער טוען שהטיפול הרפואי שהוא מקבל אינו משביע רצון. על רקע כלל האמור, מבקש הסנגור להורות על שחרור המערער.

בפתח הדיון הודיע התובע הצבאי כי בידיו מידע חדש המחזק את הידוע על אודות המערער. התובע טען כי ביהמ"ש יכול להתרשם ממהימנות המקורות והמידע ואף לעמוד על הצלבות המידעים, הן מתוך החומר הגולמי המוצג לו והן משמיעת הסברם של נציגי שירות הביטחון הכללי ככל שהדבר נדרש. כך ארע במקרה הנוכחי, כאשר ביהמ"ש קמא קבע כי המידע מהימן ומוצלב. התובע טען כי בשל אופי המקורות, הבאתם בפני ביהמ"ש עלולה לסכן את ביטחונם. לעניין מצבו הרפואי של המערער, הפנה התובע למידע המודיעיני וציין כי זה לא מנע ממנו לפעול במסגרת ארגון החמאס ולסכן את ביטחון האזור. על רקע זה, ביקש התובע לדחות את הערעור.

מצבו הרפואי של המערער

בתום שמיעת טיעוני הצדדים, הוריתי על עריכת דו"ח רפואי מעודכן. מהדו"ח האמור למדתי על כך כי המערער נמצא תחת מעקב רפואי מתמיד לאור מספר מחלות מהן הוא סובל. כמו כן, צוין כי הוא מקבל טיפול תרופתי. רופא ביס"ר עופר סיכם, על כן, כי המערער זוכה לטיפול רפואי הולם וכי המשך שהותו במעצר אינה מסכנת אותו.

גדרי ומהות הביקורת שיפוטית במעצר מנהלי

שאלת מהות בדיקת ביהמ"ש את המידע המודיעיני על בסיסו מוחלט על מעצר מנהלי, נדונה זה מכבר בפסיקת ביהמ"ש העליון.

ביסוד הדברים, הרחבת גדרי הביקורת השיפוטית באופן זה שהיא אינה מתייחסת לשאלת סמכות קבלת ההחלטה בלבד, אלא בוחנת את שיקול דעתו של המפקד הצבאי ואת סבירות החלטתו. בחינה זו נעשית תוך עמידה של ביהמ"ש על כלל הראיות הגולמיות ובחינת מהימנותן. 

כך נקבע עוד בעניין ברהם (בג"ץ 4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי [פורסם בנבו]):

"במסגרת זו (של הביקורת השיפוטית, נ.ב) אני סבור כי השופט המשפטאי רשאי וצריך להידרש לא רק לשאלה אם על פני הדברים הייתה הרשות המוסמכת רשאית להחליט את שהחליטה על בסיס החומר שהיה בפניה ; על השופט להידרש גם לשאלת מהימנותו של החומר המוגש, כחלק מהערכתו בדבר משקל החומר. אכן, העובדה ש"חומר" מסוים הינו ראיה מנהלית כשרה, אינה פותרת את השופט מלבחון את מידת מהימנותו...".

עם זאת, באותו עניין חזר ביהמ"ש על הקביעה היסודית בכל הקשור למעצר מנהלי, כי המפקד הצבאי, ובעקבותיו ביהמ"ש, אינם כבולים בכללי הראיות הפליליות והם רשאים לסמוך על כל ראיה, ובלבד שזו תעמוד במבחן הראיה המנהלית.

מכאן נובעות שתי מסקנות. הראשונה, כי חובה לפרוס בפני ביהמ"ש את כלל הראיות אשר עמדו בפני המפקד הצבאי על מנת לאפשר לו לערוך ביקורת שיפוטית יסודית ומקיפה, תוך הקפדה על עצמאותה.

השנייה, כי לנוכח אופיו של ההליך ומעמדן של הראיות כראיות מנהליות, הסמכות המנהלית, ואף ביהמ"ש, רשאים לסמוך על מידע מכלי שני, כמקובל בהליכים מנהליים אחרים. מהאמור, נובעת המסקנה כי במסגרת הביקורת השיפוטית בית המשפט אינו נדרש לשמוע בעצמו את מקור המידע.  

כאן המקום להעיר כי בעיניי, מסקנה זו, לפיה ביהמ"ש אינו נדרש לערוך חקירה בלתי אמצעית של המקורות מוסרי המידע, מתבקשת אף מההתייחסות לחוות הדעת של שירות הביטחון הכללי בדבר מסוכנותו של העצור כעדות מומחה, אשר אף היא יכולה לנבוע מניתוחן של ראיות שלא נאספו על ידי המומחה בעצמו (בעניין זה ראה ע'"פ 566/89 מרציאנו ואח' נ' מדינת ישראל ובש"פ 11493/03 מחאג'נה ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]).

ואכן, בעניין ברהם הנ"ל ביהמ"ש העליון אמנם לא נעל את הדלת מפני התרשמות בלתי אמצעית של ביהמ"ש ממקור מידע, אך הביע ספקות באשר לצורך בקיום הליך שכזה, והותיר אותו, אם בכלל, למקרים חריגים ביותר. כך בלשונו של ביהמ"ש :